סייף מפורסם מגיע לביקור באחוזתו של לורד ידוע אשר גר באיזור.
רוֹנִין (浪人), סמוראי ללא לורד, אשר מתארח באחוזה במקרה, מאוד בטוח ביכולות הסיוף שלו. כאשר הוא מגלה כי הסייף הגיע אל האחוזה הוא מבקש "ללמוד" ממנו מעט טכניקות לחימה. השימוש במילה "ללמוד" היא לשון נקיה לקרב רציני - מה שנקרא ביפנית שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負). הסייף מסרב, אך הלורד מתעניין בתוצאת הקרב והוא דוחק בסייף. לאחר תחנונים מצד הלורד, הסייף מסכים לקרב עם חרבות עץ (木剣 - בּוֹקֶן) בלבד.
הרונין מעוצבן וכועס דורש קרב חוזר. הסייף מסכים, ואותו המקרה מתרחש בשנית, שניהם מניפים את חרב העץ שלהם ושתי המכות פוגעות בעת ובעונה אחת. ושוב, הרונין טוען לתיקו בעוד הסייף טוען לניצחון.
התלהבו של הלורד, אשר צפה בהם בכל הזמן הזה, גדלה, והוא אינו יודע מי משני האנשים הוא הצודק. לכן כאשר הרונין מבקש קרב נוסף, אף הפעם עם חרבות אמיתיות, הלורד לא נותן לסייף אפשרות בחירה בכלל ודורש ממנו לקחת את חרבו ולהילחם ברונין.
ברגע שהם נעמדים אחד מול השני, הקרב נגמר - הרונין נופל על ברכיו, ראשו חצוי לשניים, ולאחר מכן מתמוטט על הרצפה כשק תפוחי אדמה. הסייף ניגש אל הלורד והראה לו את חלק הגוף אשר בו היה נראה כי חרבו של הרונין פגעה, חלק מהג'קט העליון שלו נחתך, אך הבגדים שמתחת נשארו שלמים, שלא לדבר על בשרו.
-- מתוך Legend of the Samurai מאת הִירוֹאַקִי סָאטוֹ
לדעתי הרבה מאוד אנשים יכולים להזדהות עם הרונין בסיפור זה. הרבה פעמים קורה בחיים שנכנסים לויכוח סוער, ומרוב שאנחנו בטוחים בצדקתנו, מפסיקים להקשיב לצד השני, ובסופו של דבר במקרה הטוב, לא יוצא מהויכוח הזה כלום חוץ מעצבים. לכן אפשר ללמוד מהרונין לא למהר למסקנות, בייחוד לא כאשר אתה מלא בכעס או בעצבים. יהירותו של הסייף האפילה על השיקול הטוב של הרונין והוא כל כך היה נחוש בדעתו להוכיח את צדקתו שהוא לא חשב בכלל מה יקרה אם הסייף צודק, וגם במידה והוא טועה, תיקו עם חרב אמיתית עדיין אומר פציעה, אם לא מוות, של שני הצדדים. בהרבה מאוד ויכוחים, צריך לשאוף למצוא את השלווה, לחייך, להנהן, ולהמשיך בחיים. ואולי גם כאשר נשמור על השלווה נוכל לשמוע את הצד השני יותר טוב, כי אולי הוא גם צודק.
רוֹנִין (浪人), סמוראי ללא לורד, אשר מתארח באחוזה במקרה, מאוד בטוח ביכולות הסיוף שלו. כאשר הוא מגלה כי הסייף הגיע אל האחוזה הוא מבקש "ללמוד" ממנו מעט טכניקות לחימה. השימוש במילה "ללמוד" היא לשון נקיה לקרב רציני - מה שנקרא ביפנית שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負). הסייף מסרב, אך הלורד מתעניין בתוצאת הקרב והוא דוחק בסייף. לאחר תחנונים מצד הלורד, הסייף מסכים לקרב עם חרבות עץ (木剣 - בּוֹקֶן) בלבד.
בגינה, שניהם נעמדים זה מול זה, בוחנים אחד את השני, ובשבריר שנייה הם מכים אחד את השני, בו בזמן, ככל הנראה.
הסייף מעיר, "ראית?"
הרוֹנִין אומר בתגובה, "זה היה תיקו," עם חיוך מאוזן לאוזן, מרוצה מהתיקו עם הסייף המפורסם.
הסייף עונה, "אתה טועה ידידי, אני ניצחתי."
התלהבו של הלורד, אשר צפה בהם בכל הזמן הזה, גדלה, והוא אינו יודע מי משני האנשים הוא הצודק. לכן כאשר הרונין מבקש קרב נוסף, אף הפעם עם חרבות אמיתיות, הלורד לא נותן לסייף אפשרות בחירה בכלל ודורש ממנו לקחת את חרבו ולהילחם ברונין.
ברגע שהם נעמדים אחד מול השני, הקרב נגמר - הרונין נופל על ברכיו, ראשו חצוי לשניים, ולאחר מכן מתמוטט על הרצפה כשק תפוחי אדמה. הסייף ניגש אל הלורד והראה לו את חלק הגוף אשר בו היה נראה כי חרבו של הרונין פגעה, חלק מהג'קט העליון שלו נחתך, אך הבגדים שמתחת נשארו שלמים, שלא לדבר על בשרו.
-- מתוך Legend of the Samurai מאת הִירוֹאַקִי סָאטוֹ
לדעתי הרבה מאוד אנשים יכולים להזדהות עם הרונין בסיפור זה. הרבה פעמים קורה בחיים שנכנסים לויכוח סוער, ומרוב שאנחנו בטוחים בצדקתנו, מפסיקים להקשיב לצד השני, ובסופו של דבר במקרה הטוב, לא יוצא מהויכוח הזה כלום חוץ מעצבים. לכן אפשר ללמוד מהרונין לא למהר למסקנות, בייחוד לא כאשר אתה מלא בכעס או בעצבים. יהירותו של הסייף האפילה על השיקול הטוב של הרונין והוא כל כך היה נחוש בדעתו להוכיח את צדקתו שהוא לא חשב בכלל מה יקרה אם הסייף צודק, וגם במידה והוא טועה, תיקו עם חרב אמיתית עדיין אומר פציעה, אם לא מוות, של שני הצדדים. בהרבה מאוד ויכוחים, צריך לשאוף למצוא את השלווה, לחייך, להנהן, ולהמשיך בחיים. ואולי גם כאשר נשמור על השלווה נוכל לשמוע את הצד השני יותר טוב, כי אולי הוא גם צודק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה