התמדה

אם יש תכונת אופי אחת שתקבע אם מסע הקנדו (או איאיידו, או כל דבר אחר) של אדם יהיה מוצלח, לדעתי, זו התמדה.

בין אם מישהו כשרוני, נחמד, חכם, מוצלח, ועוד - ללא התמדה, הדברים הללו לא יקחו אותו רחוק.

רק האחד שגם אחרי עשרים שנה ואחרי חמישים שנה יגיע לאימון עם אותו ניצוץ בעיניים כפי שהגיע לאימון הראשון - רק הוא יגיע ל״פסגה״.

WKC15 סיכומון

אני כותב את ההודעה הזו מאיטליה, התחרות הסתיימה לא מכבר.
מאוד נהנתי מהחוויה, ואני בטוח שגם אם לא אשתתף בפעם הבאה, אני אגיע לצפות.
אכתוב משהו מורחב יותר כשאחזור - מבטיח!

וכמובן, תמונה של האולם הנהדר.

אליפות יפן העשירית לדרגות דאן 8

אחת לשנה, במשך העשור האחרון, מתקיימת ביפן האליפות היחידה בעולם אשר לוקחים בה חלק סייפים בדרגת דאן 8, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר אשר ניתן לקבל כיום בקנדו (בעבר היה ניתן להגיע עד לדרגת דאן 10, אבל זה סיפור אחר).
על מנת להשתתף בתחרות לא מספיק להיות בדרגת דאן 8, אלא קיימת וועדה אשר בוחרת את המשתתפים. מן הסתם האנשים שמשתתפים רובם זכו בצעירותם באליפות יפן, וכולם בעלי הישגים שונים בקנדו היפני או העולמי.

השנה זכינו לראות גמר שגרם לי להתמוגג מאושר. הקרב ארך כ-16 דקות עד שהוכרעה נקודה (באופן מסורתי, קרב רגיל אורך 5 דקות, ובחצי הגמר והגמר 10 דקות, כך שמדובר בקרב שאורכו פי 3 מאורך של קרב רגיל), וכאשר מדובר בשני אנשים מבוגרים בגיל 54 ו-61, זה רק הופך למרשים יותר.

וכמובן שהדובדבן שבקצפת היה שאחד הסייפים הללו הוא הִיגַאשִי קָאזוּיוֹשִי, אשר משתמש בעמידת ג'וֹדַאן המפורסמת (אשר הזכרתי בעבר), והיה היחיד שזכה באליפות יפן איתה ב-1983 עד 2008, כאשר שוֹדַאִי קֶנְגִ'י (אשר דיברתי עליו ברשומה הקודמת) "שבר את הקללה".

מספיק דיבורים, הקרב:

ובונוס, הילוך איטי של הנקודה המנצחת:

נבחרת יפן WKC15

מסיבות רבות אשר לא אפרטן פה לא הזדמן לי לכתוב בחודשיים האחרונים, אך כולי מלא תקווה שאוכל לחזור לכתוב בצורה סדירה בזמן הקרוב.

במהלך חודש מרץ פורסמו באתר של אליפות העולם ה-15 לקנדו הגרלת הקרבות, וכעת אנו יודעים מי נלחם במי, ומתי.
נבחרת ישראל הוגרלה בבית עם קנדה וסינגפור. הקנדים הם מאוד חזקים, ולא יהיה קל מולם. הסינגפורים לא כ"כ ברור מה רמתם, אך אני משער שהם "לא פראיירים". בכל מקרה מכל בית עולה רק נבחרת אחת, ולכן התחרות תהיה קשה מאוד. אם ישראל תצליח לעלות משלב הבתים זה יהיה הישג מרשים, שכן בפעם הקודמת (והראשונה) שישראל השתתפה ב-WKC, היא ספגה הפסד מר, שכן היא הייתה בבית מול נבחרת יפן.

אז כן, נבחרת יפן. הפייבוריטית הברורה לנצחון ב-WKC בנוֹבַארַה, איטליה. שמות חברי הנבחרת פורסמו, ויש מספר אנשי מפתח אשר אשמח לשתף עליהם מילה או שתיים.

שודאי קנג'י, אחד הסייפים בנבחרת יפן

תחילה נתחיל בשמות של הנבחרת כולה. שימו לב כי היפנים שולחים יותר אנשים ממה שבאמת ישתתפו באליפות (ארבעה ידוע שמשתתפים ביחידים, והחמישה שיהיו בקבוצה לא ידועים עד לתחילת התחרות עצמה), ולכן אין לדעת האם כולם באמת ישתתפו, אבל עצם העובדה שהבן אדם נשלח עם הנבחרת, זה כבר אומר דבר או שניים על יכולתו.
ברשותכם, לא אתרגם את הרשימה מאנגלית, אשר לקחתי מהפורומים של Kendo-World.

General Manager - Hanshi Hachidan - Fujiwara Takao - Hiroshima

Mens Manager - Kyoshi Hachidan - Tsukamoto Hiroshi - Toyko
Coach - Kyoshi Hachidan - Terachi Kenjirou - Tokyo
Coach - Kyoshi Nanadan - Eiga Naoki - Hokkaido

Mens Team 

1. Uchimura Ryoichi - Toyko - 31 - Renshi Rokudan - Police officer - Tokyo Riot Police
2. Oishi Hiroyuki - Osaka - 26 - Godan - Police officer - Osaka Riot police
3. Okido Satoru＊ - Osaka - 27 - Godan - Police officer - Osaka Riot Police
4. Katsumi Yousuke - Kanagawa - 25 - Godan - Police Officer - Chigasaki Police Station (Chigasaki is a city)
5. Kiwada Daiki - Osaka - 33 - Renshi Rokudan - Police Officer - Osaka Riot Police
6. Shodai Kenji - Kanagawa - 30 - Rokudan - Police Officer - Kanagawa No.2 Riot Police (not sure what this means but in Japanese i
7. Takanabe Susumu＊ - Kanagawa - 35 - Renshi Rokudan - Police Officer - Tsurumi Police Station 
8. Hatakenaka Kousuke＊ - Tokyo - 25 - Godan - Police Officer - Tokyo Riot Police
9. Furukawa Kousuke＊ - Osaka - 32 - Renshi Rokudan - Police officer - Osaka Riot Police　

(*Athletes participating in the individual championships)

Womens Manager - Kyoshi Hachidan - Miyazaki Masahiro - Kanagawa
Coach - Kyoshi Nanadan - Takenaka Kentaro - Kagoshima
Coach - Kyoshi Nanadan - Tanaka Yurika - Kyoto

1. Kawagoe Mana* - Hyogo - 25 - Yondan - Police Officer - Hyogo Police
2. Kurukawa Kana* - Hiroshima - 24 - Yondan - Graduate Student - Hiroshima University
3. Kozuno Yuka - Okayama - 31 - Renshi Rokudan - Police Officer - Okayama Police
4. Sakuma Youko* - Yamagata - 26 - Yondan - Teacher - Sagae High School
5. Shimokawa Mika - Kagoshima - 31 - Rokudan - Teacher - National Institute of Fitness and Sport in Kanoya.
6. Shodai Sayuri* - Tokyo - 26 - Godan - Police Officer - Tokyo Police
7. Takahashi Moeko - Ibaraki - 18 - Nidan - High School Student - 3rd Year Moriya High school
8. Takami Yukiko - Chiba - 26 - Godan - Teacher - Seiwa University Yaebara Kindergarten
9. Matsumoto Mizuki - Tokyo - 19 - Sandan - University Student - Hosei University 10. Yamamoto Mariko - Osaka - 23 - Yondan - Policer Officer - Osaka Police

* Athletes participating in the individual championships.

טקאנאבה סוסומו, אלוף יפן בשנתיים האחרונות, ואחד מסייפי המפתח בנבחרת.

ועכשיו, אספר על השמות המעניינים לדעתי.

אוּצִ'ימוּרַה רְיוֹאִיצִ'י - פעם שנייה ב-WKC, הפעם הקודמת (WKC14) השתתף בקבוצות וזכה, אלוף יפן בשנים 2006,2009. שימו לב שהוא אינו משתתף ביחידים, לכן יש עילה מספקת לחשוד שהוא ינכח בקבוצות.

שוֹדָאִי קֶנְגִ'י - פעם שנייה ב-WKC, הפעם הקודמת  (WKC14) הוא השתתף בקבוצות וזכה, אלוף יפן בשנת 2008. שודאי משתמש בעמידת מוצא מסגנון ג'וֹדָאן (בתמונה הראשונה), שאינה נפוצה בקנדו, והיא עמדה מאוד התקפית, כשהוא זכה איתה בשנת 2008 באליפות יפן זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שמשתמש בה זכה מאז 1983. שודאי הוא סייף הקנדו האהוב עליי, אישית.

טָקַאנַאבֶּה סוּסוּמוּ - פעם שנייה ב-WKC, פעם קודמת (WKC13) הוא השתתף בקבוצות, אך זו הייתה השנה היחידה בה נבחרת יפן הפסידה. אלוף יפן בשנתיים האחרונות (2010,2011). הוא, בניגוד לשניים לעיל, משתתף ביחידים, ואפילו נמצא בבית יחד עם אחד הסייפים הישראליים.

טָקַאהַאשִי מוֹאֵקוֹ - הבחורה הזו משתתפת בפעם הראשונה ב-WKC ואין לה הישגים מרשימים מהעבר, אם כך, למה אני מציין אותה פה? במידה ולא שמתם לב, או שריפרפתם על הרשימה מבלי לקרוא לעומק, הבחורה החביבה הזו, בניגוד לשאר הנבחרת, היא בסה"כ תלמידת תיכון בת 18, בדרגת דאן 2 (בניגוד לשאר הסייפים אשר נמצאים בדרגות דאן 4 עד 6). עצם היותה בנבחרת מעיד על היכולת הגבוהה שלה, ויהיה מאוד מעניין לראות את הקנדו שלה, גם בתחרות הנוכחית, וגם בעוד 10 שנים.

אמשיך לעדכן בהמשך, ובתקווה אחזור עם תמונות.

סוף שבוע נעים!

יותר מדי מאותו הדבר זה לא מספיק

מִיָאמוֹטוֹ מוּסַאשִי, אחד האנשים שהפך לאגדה כשזה נוגע לפילוסופיות של חרב בפרט ואמנויות לחימה בכלל, כתב בספרו "ספר חמשת הטבעות" משפט אשר נחקק במוחי גם שנים לאחר שקראתי אותו.

אל לך לפתח חיבה מסוימת לכלי נשק אחד, או לכל דבר אחר, לצורך העניין."יותר מדי" זה אותו הדבר כמו "לא מספיק". מבלי לחקות אף אחד אחר, עליך להתחמש בכמה שיותר כלי נשק המתאימים לך.

אפשר להיכנס למשמעות הפילוסופית שבדבר, אך הפעם אני רוצה להסתכל על המשפט בצורה יותר מילולית.
בתור תלמיד של יותר מנשק אחד (ניתן אפילו לומר שלושה כלי נשק שונים, אם נחשיב חרב ארוכה, ג'וֹ, וחרב קצרה), אין לי ספק שמוסאשי נוגע פה בנקודה חשובה מאוד. אדם אשר לומד רק את החרב, לצורך העניין, לעולם לא יבין מה המשמעות של לעמוד מול סכין, ולהיפך.
מצד שני, איך אנו אומרים ללמוד הכל? בייחוד במציאות של ימינו, אשר לא מאפשרת לנו להקדיש את כל זמננו לאימונים. ובכלל - למה אני צריך להבין את המשמעות של לחימה מול כלי נשק אחר? כנראה שאני לא אצטרך להשתמש בזה בשביל להגן על הכפר שלי מהדאימיו הרשע.
ובכן, לטעמי, אדם אשר לומד את החרב (או כל כלי נשק אחר לצורך העניין) יכול להבין ולהתפתח רק בעזרת מיצוי כל יכולותיו עם החרב. רק ללמוד איך לחתוך מטרה נייחת לא יגרום לנו להיות אשפים בחרב. 

בעבר התארח בארץ בחור נחמד מאוד אשר עסק בנָאגִינַאטַה (נשק מוט אשר דומה לגלייב האירופאי). לשמחתי יכולתי ללמוד ממנו את קצה הקרחון של כלי הנשק הזה, ולטעום מיכולותיו, וכמובן שאם הייתה לי האפשרות הייתי מוסיף את זה ל"ארסנל" שלי. למיטב זכרוני לא יצא לי לעשות עמו אימון של חרב מול נאגינאטה, וחבל לי על כך, אך בטוחני כי עוד תהיה לי הזדמנות להתנסות בקרב מסוג זה.

אני מצרף וידיאו מרתק אשר בו יש מספר קרבות אימון של חרב מול נאגינאטה, ובסופו קרב מאוד מאוד נדיר של חרב קצרה מול נאגינאטה - פשוט מדהים.

אסטרטג או חייל?

יצא לי לתהות בזמן האחרון האם אסטרטגיה נכנסת לתוך האימונים שלי ולתוך הקנדו.
כשאני אומר אסטרטגיה אני לא מתכוון לטקטיקה (אני אכתוב על זה בהמשך) אשר בוודאות נמצאת בכל קרב.
כמובן שאסטרטגיה, בראייתי, היא משהו שצריך ללוות אותנו כל הזמן, וצריך ללכת לפי האסטרטגיה שלנו כל הזמן.

אך בסופו של דבר, המקום היחיד בו ניתן לתכנן אסטרטגיה כלשהיא הוא בתחרות, וגם שם, כל קרב הוא בנפרד. אין מצבים בהם אסטרטגית לחימה כלשהיא תהיה עדיפה על אחרת מכיוון שבסיום הקרב נקוד קידה אחד לשני, נצא מהזירה, והקרב הבא יתחיל "מאפס".

אסטרטגיה טהורה. מתוך "שוֹגוּן 2"

אז האם לוחם הקנדו הוא חייל פשוט בז'רגון המיליטנטי? נהפוך הוא. לדעתי יש הרבה מאוד מקום לאסטרטגיה. כשזו מתבטאת בפעולות שאתה מבצע בזמן כל קרב וקרב, בזמן בין הקרבות, ואפילו באימונים מול אנשים אשר עלולים להתחרות מולך.

לדוגמה, לוחם קנדו אשר מבצע תקיפת דוֹ (מכה לפלג הגוף העליון) בצורה יותר טובה משאר המכות צריך להסתיר זאת, אפילו שהוא ינצח בקרב מהיר יותר אם יבצע זאת מיד בתחילת הקרב, עדיף לו לנסות תקיפות אחרות, למשוך קצת את הקרב, לבצע תקיפת דוֹ קצת פחות טוב פעם אחת, ואז כשהוא יבצע את התקיפה שבה הוא הכי טוב, לא יהיה ניתן לייחס לו זאת באופן חד משמעי, ובקרב הבא הוא יוכל להשתמש בה שוב.
כמובן שכאן מדובר רק אם היריב הוא בעל יכולת שקולה, אם הוא חזק ממך, אין סיבה להתמהמה.

אין פיתרון קסם, ואין דרך המלך כשזה מגיע לאסטרטגיה. אני בעצמי רק מגלה את הקונספט הזה כעת. אך מה שבטוח זה שכדי לנצח בתחרויות בהם התחרות היא קשה, יש לתכנן כל תנועה וכל קרב בדיקדוק.

הצהרה: ברור לי שאין המטרה באימון בקנדו היא לנצח בתחרויות, אך זהו חלק בלתי נפרד מהקנדו, ולהוציא את התחרות מהקנדו שקול ללהתאמן בקנדו רק עבור תחרות ולהוציא ממנו את כל האספקטים האחרים. ולכן יש להתייחס לתחרות באותה רצינות בה מתייחסים לטכניקה נכונה, עבודת רגליים נכונה, וכו'.

קנדו במיטבו

היום החלטתי לשים וידאו מתוך אליפות יפן בקנדו של שנת 2008.

באדום עומד טֶרַאמוֹטוֹ שוֹגִ'י, אשר לימים זכה באליפות העולם בקנדו בשנת 2009.

בלבן עומד שוֹדָאִי קֶנְגִ'י, המתחרה האהוב עליי, אשר זכה באותה אליפות.

שודאי משתמש בעמדת ג'וֹדַאן, אשר פחות נפוצה בקנדו המודרני, והוא הראשון שזכה באליפות יפן בה מאז שנות ה-70.
בהחלט קרב מרתק.

נפש אחת, הזדמנות אחת

אִיצִ'י גוֹ אִיצִ'י אֶה (一期一会) הוא פתגם ביפנית אשר משמעותו המילולית היא "פעם אחת, פגישה אחת".

במקור הוא יוחס לטקס התה היפני אבל עם הזמן הוא קיבל משמעות גם עבור אמנויות לחימה.

איך אני מתייחס אליו?
כל תנועה וכל פעולה שאנחנו עושים צריכה לקבל את המשמעות הזו.
כל הנפה של החרב היא ההנפה החשובה ביותר בחיינו, לא תהיה לנו הזדמנות להניף את החרב שוב בפעם הזו.
כל תנועה של הגוף היא התנועה החשובה יותר בחיינו, לא תהיה לנו הזדמנות לנוע שוב בפעם הזו.
כל החלטה היא החשובה ביותר בחיינו, לא תהיה לנו הזדמנות לקבל החלטה שוב בפעם הזו.

מן הדברים ניתן לייחס את המשפט לתחרות או למבחן, אך גם באימוני היום-יום התפיסה הזו צריכה להתקיים. אנו צריכים להרגיל את עצמנו לאמץ את דרך החשיבה הזו בכל תנועה ובכל מחשבה שלנו. אם נבדיל בין שני המקרים, ייתכן כי בזמן שבו נרצה לחשוב כך, נחשוב אחרת.
תפיסה זו יכולה (ואף צריכה) גם לקחת בכל חלק של חיינו, ובכך לממש את המטרה שלנו באימון בקנדו ולפתח נפש נחושה.

חשיבותם של סמינרים

כמו שכתבתי בסיום הרשומה הקודמת, הייתי בסוף השבוע האחרון בסמינר ומבחן דרגה בג'וֹדוֹ באיטליה.

רציתי לכתוב מעט על החשיבות של סמינרים להתקדמות שלנו.

• מפגש עם מורים בדרגה בכירה

הנקודה הראשונה היא המפגש עם מורים בכירים. בייחוד בארצנו הקטנה, שעדיין אין הרבה אנשים בעלי דרגות בכירות. המפגש עם בן אדם בדרגה בכירה, ברמה כמעט על-אנושית. תורמת המון להתקדמות שלנו. ניתן ללמוד מאנשים כאלה הרבה מאוד. הרבה פעמים הם גם ייראו אצלנו מקומות לשיפור שיכולים לשנות אותנו מקצה לקצה.

• אימון אינטנסיבי

הנקודה השנייה זה האימון האינטנסיבי. בייחוד בסמינרים בחו"ל, או במקומות רחוקים מהבית כאשר נשארים ללון במקום. אנו מקבלים חוויה אינטנסיבית של מספר ימים בהם אנחנו משקיעים את כל כולנו באימונים. יומיים-שלושה או אף יותר שבהם אנחנו אך ורק עוסקים באימון. החוויה והשיפור מדהימים.

• "מפגש בין תרבויות"

אנו זוכים לפגוש אנשים מדוֹג'וֹאִים אחרים, מארצות אחרות, עם סגנון אימון שונה, עם גישה אחרת, ועוד. הדבר הזה, מלבד ההנאה בלהכיר אנשים חדשים, מעשיר את האמנות שלנו ואת הראייה שלנו על הלחימה.

• מבחן או תחרות

בדרך כלל באירועים כאלה מתקיימים מבחני דרגה, או תחרות (תלוי על איזו אמנות מדובר) - עד כמה שהנצחון לא אמור לעניין אותנו, ושהדרגה לא אמורה לשנות לנו. זו הזדמנות טובה לבחון את ההתקדמות שלנו, בעיניים אובייקטיביות של השופטים או הבוחנים. להגיע, לנסות לתת את ה-100% שלנו (ומעט הלחץ שמתווסף רק מוסיף), ולקבל חוות דעת ממורים בכירים. האם התקדמנו ברמתנו, והאם אנחנו עומדים בציפיות שלנו מעצמנו.

ונתראה בסמינר הבא...

קרב קנדו מול קיסר יפן לפני מלחמה"ע ה-2

היום החלטתי להמעיט במילים.

מצורף וידיאו של מוֹצִ'ידַה מוֹרִיצִ'י סֶנְסֵיי. האדם האחרון שקיבל דאן 10 בקנדו.

"חוסר" התנועה לאורך שלוש הדקות, וההתקפה ההחלטית בסוף, פשוט נפלאים.


הערה מנהלתית: הרשומה הבאה תתעכב מעט, מכיוון שאני נוסע לסמינר ומבחן בג'וֹדוֹ בחו"ל ואחזור בשבוע הבא.

על קוצו של יוד

האימון בקנדו, איאיידו, ג'וֹדוֹ ושאר אמנויות לחימה כולל הרבה מאוד חזרות על אותה תנועה, במקרים מסוימים גם מבלי להבין לחלוטין את משמעות אותה תנועה.
"מדוע אני צריך לעשות כך, כאשר אני יכול לעשות אחרת?" תוהה התלמיד.
"כאשר מבצעים את הטכניקה הזו, זו האופציה העדיפה," יכול לענות המורה.
אך החברה כיום רוצה לראות כדי להאמין, לשמוע זה לפתיים. לפראיירים.

בהמשך הדרך, גם יכולים להגיע תיקונים קטנים בתנועה, דברים שנראים לנו מינוריים ולא משמעותיים.
"זה באמת משנה אם הרגל פונה לכיוון הזה או לכיוון ההוא?"
ובכן, מהנסיון שלי אני יכול לומר שזה משנה מאוד, התנועה נראית אחרת לגמרי. ולעתים קרובות הזווית הזו של היד, התנועה הזו של הרגל, הם אלה שמפרידים בין תנועה שתעבוד לבין תנועה ש"לא שווה כלום".
אך אמנות לחימה היא לא אמנות תנועה. יש משהו מאוד חשוב שקיים באמנות לחימה שהוא משמעותי הרבה יותר מטכניקה מושלמת. יש לדבר זה הרבה מאוד שמות, אני מעדיף להתייחס אליו בתור רוח לחימה. בזכות רוח לחימה גם לוחם (או צבא, לצורך העניין) פחות מנוסה ומיומן יכול לנצח יריב מיומן ממנו בהרבה.

מתוך "סמוראי 3: קרב באי גאנריו"

משמעות המילה היפנית שִינְקֶן (真剣) היא "חרב אמיתית", אך היום הוא מקבל לרוב משמעות פחות מילולית ויותר מטפורית. בעבר, דו-קרב אשר השתמשו בו עם חרבות אמיתיות היה קרב עד המוות, והתייחסו אליו ברצינות מלאה. המונח שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負) מקבל משמעות של לתת יחס לעשייה של קרב עד המוות. היחס שנותנים לעשייה כמצב של חיים ומוות מקרב את העשייה לשלמות בצורה שאין כמוה.
(מתוך הקדמת המתרגם של ספר חמשת הטבעות, מאת מִיָאמוֹטוֹ מוּסַאשִי, תורגם לאנגלית ע"י תומס קלירי)

היחס הזה של חיים ומוות בכל דבר היא משהו שאפשר לקחת איתנו לאימון בכל עשייה, וכך להעניק רוח לחימה לאימון, גם כאשר זהו אימון לבד, מול יריב דמיוני. ההרגשה שאנחנו נקבל לתנועה תהיה יותר אמיתית וההרגשה שנקרין כלפי חוץ כמובן תהיה אמיתית הרבה יותר.

הראה לי את המורה שלך, ואראה לך את עצמך

הרבה מאוד מתאמנים באמנויות לחימה "גדלים" להיות דומים למוריהם, לא רק בתנועה שלהם, אלא גם באופי וביחס שלהם לאמנות הלחימה בה הם מתאמנים. מורה אשר יתרכז יותר בפן הרוחני של האמנות, ופחות ישקיע בפן הלחימתי ישליך על תלמידיו את הריכוז הזה.

דבר זה גורם לי (ואני מניח שלתלמידים רבים אחרים) לתהות, האם מה שאנחנו לומדים נאמן למקור? או שמא כל כך הרבה מורים פירשו את הטכניקה לפי מה שעניין אותם שכבר איבדנו את הפוקוס האמיתי של האמנות?

לאחר שהקשבתי וקראתי הרבה אנשים חכמים ממני משוחחים על הנושא, אני החלטתי להיות במחנה האופטימי. 

לדעתי המורים ידעו מה הם הדברים החשובים לשמור בתוך האמנות, וגם ידעו מה להוסיף או מה להוריד. אפשר להסתכל לדוגמא על הסוּיוֹ-רְיוּ (水鷗流), בה הסוֹקֶה (宗家) התשיעי החליט להוסיף לתוך בית הספר כלי נשק נוסף - את הקוּסָארִיגַאמַה (鎖鎌). כנראה שסיבותיו היו נכונות. ולעומתו, ניתן להסתכל על הרבה מאוד בתי ספר שנולדו מבתי ספר אחרים, כמו לדוגמה על המוּסוֹ-שִינדֶן רְיוּ (夢想神伝流) שנולד מתוך הָאסֶגַאוּוַה אֶיישִין רְיוּ (長谷川英信流) ושמר לעצמו רק את הטכניקות שבראייתו היו רלוונטיות, ושינה אותן לפי תפיסתו.

מי אנחנו שנתווכח איתם?

החרב נשארה כמו שהיא

מורה טוב, בראייתי, הוא מורה שיודע למצוא את העיקר תמיד. ומורים אשר מתמקדמים בתפל ולא מתקדמים. ייאבדו במוקדם או במאוחר את תלמידיהם אשר יבינו שהם "עומדים במקום".

אני מאמין שכל המורים אשר העבירו את הידע של אמנויות הלחימה במשך הדורות היו מורים טובים. אם משהו השתנה מאיך שהוא היה בתקופת האֶדוֹ (江戸時代) כנראה שהייתה לכך סיבה. אנו יכולים לראות את זה באמנויות היד הריקה טוב מאוד, בעבר הרחוק יכלו להתאמן רק בקאטות על מנת ללמוד תנועות, כי לא היו רוצים לפצוע אחד את השני בזמן אימון. כיום יש מיגון, ולכן לצד הקאטות אשר מלמדות את התנועה, אפשר לתרגל את התנועה בסיטואציה יותר חיה ואמיתית.

בסופו של דבר, לדעתי, אמנות החרב והמקל שאנחנו לומדים היום הן הכי נכונות ומפותחות שיש, ולנסות לחפש מה היה לפני 400 שנים הוא ללא הועיל. אפשר להסתכל על הסיפור מהרשומה הראשונה שלי ולומר בוודאות שמה שאפשר ללמוד עם חרבות אמיתיות לא ניתן ללמוד עם חרבות מעץ. ואף אחד מאיתנו לא רוצה לסכן את החיים שלו כדי ללמוד.

ברגע שאתה מוצא מורה שאתה מאמין בו וב"תורה" אותה הוא מעביר, האמן בו עד הסוף, ולמד את דרכיו. לך בדרכו בלב שלבם, מותר להסתכל לצדדים ולבדוק אם אין דרך שמתאימה לך יותר, אבל לעולם אל תעמוד במקום.

קשה באימונים, קל בקרב

המשפט הזה שגור אצל כל אחד שמתאמן או מתכונן לקראת משהו, בין אם זה ללמוד לקראת בחינות הגמר, מתאמן בצבא לקראת פעילות מבצעית, או מתאמן בספורט לקראת תחרות. בקנדו אנחנו גם רואים את זה, ככל שמתאמנים יותר, התנועה נהיית שגורה בגוף, ובזמן תחרות - שִיאַיִי (試合), מה שהתאמנו עליו באימון מבוצע בקרב בצורה יותר טובה. בסופו של דבר, מי שמתאמן יותר - יצליח יותר, בין אם זה במבחן, בתחרות, או בכל דבר אחר.

רק אני והחרב

אך הדבר שונה באִיאַיִידוֹ. האימון באיאיידו הוא ללא יריב, וללא תחרות. האימון הוא אישי לחלוטין וללא שום יריב אמיתי, בין אם אתה מתחיל ובין אם אתה מתאמן 60 שנה. אז מה אנחנו שואפים להשיג דרך האימון באיאיידו, אם אין לנו יריב מוחשי שמולו אנחנו מתמודדים בתחרות?

ארגון הקנדו היפני הגדיר את מטרת האימון בקנדו במילים הבאות:

מטרות האימון בקנדו הן, לעצב את הגוף והמחשבה ולפתח נפש נחושה ודרך אימון נכון ומתמיד ניתן לשאוף לשיפור באומנות הקנדו, להחזיק בערכים של כבוד ואחווה, להזדהות עם האחר בכנות ותמיד לשאוף להתפתחות עצמית.דרך אלה האדם יוכל לאהוב את ארצו ואת החברה בא הוא חי, לתרות להפתחות תרבותית ולעודד שלום וקידמה בין כל התרבויות.

אני חושב שהמילים הללו נכונות מאוד גם עבור האיאיידו, אם לא אף יותר.

הרי בסופו של דבר, כל הלמידה של "החיתוך הזה... השליפה הזאת..." מתבצעת לא על מנת לחתוך איזה יריב שניתקל בו ברחוב, אלא על מנת לחתוך ולהתגבר על הערפל שמאפיל על המחשבה שלנו.

אליפות העולם ה-15 בקנדו - רשומה ראשונה בסדרה

החל משנת 1970 ההתאחדות הבינלאומית בקנדו החלה במסורת של תחרות בינלאומית בקנדו אשר מתרחשת אחת לשלוש שנים, כאשר המיקום נקבע ברוטציה בין שלושת האזורים המנהליים של ההתאחדות הבינלאומית - אסיה, אירופה, ואמריקה.
שנת 2012 מסמנת את אליפות העולם ה-15 במספר, אשר משתתפות בה 53 מדינות - אוסטריה, אוסטרליה, איטליה, איסלנד, אירלנד, אנדורה, אקוודור, ארגנטינה, ארובה, ארצות הברית, בולגריה, בלגיה, ברזיל, בריטניה, גרמניה, דנמרק, דרום אפריקה, הוואי, הולנד, הונג קונג, הונגריה, הרפובליקה הדומיניקנית, ונצואלה, טייוואן, יון, יפן, ישראל, לוקסמבורג, לטביה, ליטא, מונטנגרו, מלזיה, מקאו, מקסיקו, נורבגיה, ניו זילנד, סין, סינגפור, ספרד, סרביה, פולין, פורטוגל, פינלנד, צ'ילה, צ'כיה, צרפת, קוריאה, קנדה, רומניה, רוסיה, שוודיה, שוויץ ותאילנד.

האליפות הנוכחית תתקיים בעיר נוֹבַארַה שבאיטליה, לאחר שהקודמת התקיימה בברזיל. מה שאומר גם, למי שלא חזק בגיאוגרפיה - שהבאה תתרחש באסיה. האליפות הקודמת שהתרחשה באסיה התקיימה בטייוואן, מה שאומר שהבאה כנראה תתקיים ביפן!
בכל אופן, חזרה לאליפות הקרובה - האליפות תתקיים בין התאריכים 24-27 במאי, ועד אז יש לנו רק להתאמן ולהתכונן.
בסוף פברואר שמות המשתתפים יפורסמו, ואם יהיו שמות מעניינים (בייחוד בנבחרת היפנית), אני אפרסם רשומה נוספת בנושא.
למידע נוסף - האתר הרשמי של האליפות (באנגלית) http://www.15wkc-italy.org/

ניצחון או תיקו?

סייף מפורסם מגיע לביקור באחוזתו של לורד ידוע אשר גר באיזור.
רוֹנִין (浪人), סמוראי ללא לורד, אשר מתארח באחוזה במקרה, מאוד בטוח ביכולות הסיוף שלו. כאשר הוא מגלה כי הסייף הגיע אל האחוזה הוא מבקש "ללמוד" ממנו מעט טכניקות לחימה. השימוש במילה "ללמוד" היא לשון נקיה לקרב רציני - מה שנקרא ביפנית שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負). הסייף מסרב, אך הלורד מתעניין בתוצאת הקרב והוא דוחק בסייף. לאחר תחנונים מצד הלורד, הסייף מסכים לקרב עם חרבות עץ (木剣 - בּוֹקֶן) בלבד.

בגינה, שניהם נעמדים זה מול זה, בוחנים אחד את השני, ובשבריר שנייה הם מכים אחד את השני, בו בזמן, ככל הנראה.

הסייף מעיר, "ראית?"

הרוֹנִין אומר בתגובה, "זה היה תיקו," עם חיוך מאוזן לאוזן, מרוצה מהתיקו עם הסייף המפורסם.

הסייף עונה, "אתה טועה ידידי, אני ניצחתי."

הרונין מעוצבן וכועס דורש קרב חוזר. הסייף מסכים, ואותו המקרה מתרחש בשנית, שניהם מניפים את חרב העץ שלהם ושתי המכות פוגעות בעת ובעונה אחת. ושוב, הרונין טוען לתיקו בעוד הסייף טוען לניצחון.
התלהבו של הלורד, אשר צפה בהם בכל הזמן הזה, גדלה, והוא אינו יודע מי משני האנשים הוא הצודק. לכן כאשר הרונין מבקש קרב נוסף, אף הפעם עם חרבות אמיתיות, הלורד לא נותן לסייף אפשרות בחירה בכלל ודורש ממנו לקחת את חרבו ולהילחם ברונין.
ברגע שהם נעמדים אחד מול השני, הקרב נגמר - הרונין נופל על ברכיו, ראשו חצוי לשניים, ולאחר מכן מתמוטט על הרצפה כשק תפוחי אדמה. הסייף ניגש אל הלורד והראה לו את חלק הגוף אשר בו היה נראה כי חרבו של הרונין פגעה, חלק מהג'קט העליון שלו נחתך, אך הבגדים שמתחת נשארו שלמים, שלא לדבר על בשרו.
-- מתוך Legend of the Samurai מאת הִירוֹאַקִי סָאטוֹ

לדעתי הרבה מאוד אנשים יכולים להזדהות עם הרונין בסיפור זה. הרבה פעמים קורה בחיים שנכנסים לויכוח סוער, ומרוב שאנחנו בטוחים בצדקתנו, מפסיקים להקשיב לצד השני, ובסופו של דבר במקרה הטוב, לא יוצא מהויכוח הזה כלום חוץ מעצבים. לכן אפשר ללמוד מהרונין לא למהר למסקנות, בייחוד לא כאשר אתה מלא בכעס או בעצבים. יהירותו של הסייף האפילה על השיקול הטוב של הרונין והוא כל כך היה נחוש בדעתו להוכיח את צדקתו שהוא לא חשב בכלל מה יקרה אם הסייף צודק, וגם במידה והוא טועה, תיקו עם חרב אמיתית עדיין אומר פציעה, אם לא מוות, של שני הצדדים. בהרבה מאוד ויכוחים, צריך לשאוף למצוא את השלווה, לחייך, להנהן, ולהמשיך בחיים. ואולי גם כאשר נשמור על השלווה נוכל לשמוע את הצד השני יותר טוב, כי אולי הוא גם צודק.