יותר מדי מאותו הדבר זה לא מספיק

מִיָאמוֹטוֹ מוּסַאשִי, אחד האנשים שהפך לאגדה כשזה נוגע לפילוסופיות של חרב בפרט ואמנויות לחימה בכלל, כתב בספרו "ספר חמשת הטבעות" משפט אשר נחקק במוחי גם שנים לאחר שקראתי אותו.

אל לך לפתח חיבה מסוימת לכלי נשק אחד, או לכל דבר אחר, לצורך העניין."יותר מדי" זה אותו הדבר כמו "לא מספיק". מבלי לחקות אף אחד אחר, עליך להתחמש בכמה שיותר כלי נשק המתאימים לך.

אפשר להיכנס למשמעות הפילוסופית שבדבר, אך הפעם אני רוצה להסתכל על המשפט בצורה יותר מילולית.
בתור תלמיד של יותר מנשק אחד (ניתן אפילו לומר שלושה כלי נשק שונים, אם נחשיב חרב ארוכה, ג'וֹ, וחרב קצרה), אין לי ספק שמוסאשי נוגע פה בנקודה חשובה מאוד. אדם אשר לומד רק את החרב, לצורך העניין, לעולם לא יבין מה המשמעות של לעמוד מול סכין, ולהיפך.
מצד שני, איך אנו אומרים ללמוד הכל? בייחוד במציאות של ימינו, אשר לא מאפשרת לנו להקדיש את כל זמננו לאימונים. ובכלל - למה אני צריך להבין את המשמעות של לחימה מול כלי נשק אחר? כנראה שאני לא אצטרך להשתמש בזה בשביל להגן על הכפר שלי מהדאימיו הרשע.
ובכן, לטעמי, אדם אשר לומד את החרב (או כל כלי נשק אחר לצורך העניין) יכול להבין ולהתפתח רק בעזרת מיצוי כל יכולותיו עם החרב. רק ללמוד איך לחתוך מטרה נייחת לא יגרום לנו להיות אשפים בחרב. 

בעבר התארח בארץ בחור נחמד מאוד אשר עסק בנָאגִינַאטַה (נשק מוט אשר דומה לגלייב האירופאי). לשמחתי יכולתי ללמוד ממנו את קצה הקרחון של כלי הנשק הזה, ולטעום מיכולותיו, וכמובן שאם הייתה לי האפשרות הייתי מוסיף את זה ל"ארסנל" שלי. למיטב זכרוני לא יצא לי לעשות עמו אימון של חרב מול נאגינאטה, וחבל לי על כך, אך בטוחני כי עוד תהיה לי הזדמנות להתנסות בקרב מסוג זה.

אני מצרף וידיאו מרתק אשר בו יש מספר קרבות אימון של חרב מול נאגינאטה, ובסופו קרב מאוד מאוד נדיר של חרב קצרה מול נאגינאטה - פשוט מדהים.

על קוצו של יוד

האימון בקנדו, איאיידו, ג'וֹדוֹ ושאר אמנויות לחימה כולל הרבה מאוד חזרות על אותה תנועה, במקרים מסוימים גם מבלי להבין לחלוטין את משמעות אותה תנועה.
"מדוע אני צריך לעשות כך, כאשר אני יכול לעשות אחרת?" תוהה התלמיד.
"כאשר מבצעים את הטכניקה הזו, זו האופציה העדיפה," יכול לענות המורה.
אך החברה כיום רוצה לראות כדי להאמין, לשמוע זה לפתיים. לפראיירים.

בהמשך הדרך, גם יכולים להגיע תיקונים קטנים בתנועה, דברים שנראים לנו מינוריים ולא משמעותיים.
"זה באמת משנה אם הרגל פונה לכיוון הזה או לכיוון ההוא?"
ובכן, מהנסיון שלי אני יכול לומר שזה משנה מאוד, התנועה נראית אחרת לגמרי. ולעתים קרובות הזווית הזו של היד, התנועה הזו של הרגל, הם אלה שמפרידים בין תנועה שתעבוד לבין תנועה ש"לא שווה כלום".
אך אמנות לחימה היא לא אמנות תנועה. יש משהו מאוד חשוב שקיים באמנות לחימה שהוא משמעותי הרבה יותר מטכניקה מושלמת. יש לדבר זה הרבה מאוד שמות, אני מעדיף להתייחס אליו בתור רוח לחימה. בזכות רוח לחימה גם לוחם (או צבא, לצורך העניין) פחות מנוסה ומיומן יכול לנצח יריב מיומן ממנו בהרבה.

מתוך "סמוראי 3: קרב באי גאנריו"

משמעות המילה היפנית שִינְקֶן (真剣) היא "חרב אמיתית", אך היום הוא מקבל לרוב משמעות פחות מילולית ויותר מטפורית. בעבר, דו-קרב אשר השתמשו בו עם חרבות אמיתיות היה קרב עד המוות, והתייחסו אליו ברצינות מלאה. המונח שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負) מקבל משמעות של לתת יחס לעשייה של קרב עד המוות. היחס שנותנים לעשייה כמצב של חיים ומוות מקרב את העשייה לשלמות בצורה שאין כמוה.
(מתוך הקדמת המתרגם של ספר חמשת הטבעות, מאת מִיָאמוֹטוֹ מוּסַאשִי, תורגם לאנגלית ע"י תומס קלירי)

היחס הזה של חיים ומוות בכל דבר היא משהו שאפשר לקחת איתנו לאימון בכל עשייה, וכך להעניק רוח לחימה לאימון, גם כאשר זהו אימון לבד, מול יריב דמיוני. ההרגשה שאנחנו נקבל לתנועה תהיה יותר אמיתית וההרגשה שנקרין כלפי חוץ כמובן תהיה אמיתית הרבה יותר.

ניצחון או תיקו?

סייף מפורסם מגיע לביקור באחוזתו של לורד ידוע אשר גר באיזור.
רוֹנִין (浪人), סמוראי ללא לורד, אשר מתארח באחוזה במקרה, מאוד בטוח ביכולות הסיוף שלו. כאשר הוא מגלה כי הסייף הגיע אל האחוזה הוא מבקש "ללמוד" ממנו מעט טכניקות לחימה. השימוש במילה "ללמוד" היא לשון נקיה לקרב רציני - מה שנקרא ביפנית שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負). הסייף מסרב, אך הלורד מתעניין בתוצאת הקרב והוא דוחק בסייף. לאחר תחנונים מצד הלורד, הסייף מסכים לקרב עם חרבות עץ (木剣 - בּוֹקֶן) בלבד.

בגינה, שניהם נעמדים זה מול זה, בוחנים אחד את השני, ובשבריר שנייה הם מכים אחד את השני, בו בזמן, ככל הנראה.

הסייף מעיר, "ראית?"

הרוֹנִין אומר בתגובה, "זה היה תיקו," עם חיוך מאוזן לאוזן, מרוצה מהתיקו עם הסייף המפורסם.

הסייף עונה, "אתה טועה ידידי, אני ניצחתי."

הרונין מעוצבן וכועס דורש קרב חוזר. הסייף מסכים, ואותו המקרה מתרחש בשנית, שניהם מניפים את חרב העץ שלהם ושתי המכות פוגעות בעת ובעונה אחת. ושוב, הרונין טוען לתיקו בעוד הסייף טוען לניצחון.
התלהבו של הלורד, אשר צפה בהם בכל הזמן הזה, גדלה, והוא אינו יודע מי משני האנשים הוא הצודק. לכן כאשר הרונין מבקש קרב נוסף, אף הפעם עם חרבות אמיתיות, הלורד לא נותן לסייף אפשרות בחירה בכלל ודורש ממנו לקחת את חרבו ולהילחם ברונין.
ברגע שהם נעמדים אחד מול השני, הקרב נגמר - הרונין נופל על ברכיו, ראשו חצוי לשניים, ולאחר מכן מתמוטט על הרצפה כשק תפוחי אדמה. הסייף ניגש אל הלורד והראה לו את חלק הגוף אשר בו היה נראה כי חרבו של הרונין פגעה, חלק מהג'קט העליון שלו נחתך, אך הבגדים שמתחת נשארו שלמים, שלא לדבר על בשרו.
-- מתוך Legend of the Samurai מאת הִירוֹאַקִי סָאטוֹ

לדעתי הרבה מאוד אנשים יכולים להזדהות עם הרונין בסיפור זה. הרבה פעמים קורה בחיים שנכנסים לויכוח סוער, ומרוב שאנחנו בטוחים בצדקתנו, מפסיקים להקשיב לצד השני, ובסופו של דבר במקרה הטוב, לא יוצא מהויכוח הזה כלום חוץ מעצבים. לכן אפשר ללמוד מהרונין לא למהר למסקנות, בייחוד לא כאשר אתה מלא בכעס או בעצבים. יהירותו של הסייף האפילה על השיקול הטוב של הרונין והוא כל כך היה נחוש בדעתו להוכיח את צדקתו שהוא לא חשב בכלל מה יקרה אם הסייף צודק, וגם במידה והוא טועה, תיקו עם חרב אמיתית עדיין אומר פציעה, אם לא מוות, של שני הצדדים. בהרבה מאוד ויכוחים, צריך לשאוף למצוא את השלווה, לחייך, להנהן, ולהמשיך בחיים. ואולי גם כאשר נשמור על השלווה נוכל לשמוע את הצד השני יותר טוב, כי אולי הוא גם צודק.