יום שלישי, 31 בינואר 2012

על קוצו של יוד

האימון בקנדו, איאיידו, ג'וֹדוֹ ושאר אמנויות לחימה כולל הרבה מאוד חזרות על אותה תנועה, במקרים מסוימים גם מבלי להבין לחלוטין את משמעות אותה תנועה.
"מדוע אני צריך לעשות כך, כאשר אני יכול לעשות אחרת?" תוהה התלמיד.
"כאשר מבצעים את הטכניקה הזו, זו האופציה העדיפה," יכול לענות המורה.
אך החברה כיום רוצה לראות כדי להאמין, לשמוע זה לפתיים. לפראיירים.

בהמשך הדרך, גם יכולים להגיע תיקונים קטנים בתנועה, דברים שנראים לנו מינוריים ולא משמעותיים.
"זה באמת משנה אם הרגל פונה לכיוון הזה או לכיוון ההוא?"
ובכן, מהנסיון שלי אני יכול לומר שזה משנה מאוד, התנועה נראית אחרת לגמרי. ולעתים קרובות הזווית הזו של היד, התנועה הזו של הרגל, הם אלה שמפרידים בין תנועה שתעבוד לבין תנועה ש"לא שווה כלום".
אך אמנות לחימה היא לא אמנות תנועה. יש משהו מאוד חשוב שקיים באמנות לחימה שהוא משמעותי הרבה יותר מטכניקה מושלמת. יש לדבר זה הרבה מאוד שמות, אני מעדיף להתייחס אליו בתור רוח לחימה. בזכות רוח לחימה גם לוחם (או צבא, לצורך העניין) פחות מנוסה ומיומן יכול לנצח יריב מיומן ממנו בהרבה.
מתוך "סמוראי 3: קרב באי גאנריו"
משמעות המילה היפנית שִינְקֶן (真剣) היא "חרב אמיתית", אך היום הוא מקבל לרוב משמעות פחות מילולית ויותר מטפורית. בעבר, דו-קרב אשר השתמשו בו עם חרבות אמיתיות היה קרב עד המוות, והתייחסו אליו ברצינות מלאה. המונח שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負) מקבל משמעות של לתת יחס לעשייה של קרב עד המוות. היחס שנותנים לעשייה כמצב של חיים ומוות מקרב את העשייה לשלמות בצורה שאין כמוה.
(מתוך הקדמת המתרגם של ספר חמשת הטבעות, מאת מִיָאמוֹטוֹ מוּסַאשִי, תורגם לאנגלית ע"י תומס קלירי)

היחס הזה של חיים ומוות בכל דבר היא משהו שאפשר לקחת איתנו לאימון בכל עשייה, וכך להעניק רוח לחימה לאימון, גם כאשר זהו אימון לבד, מול יריב דמיוני. ההרגשה שאנחנו נקבל לתנועה תהיה יותר אמיתית וההרגשה שנקרין כלפי חוץ כמובן תהיה אמיתית הרבה יותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה