התמדה

אם יש תכונת אופי אחת שתקבע אם מסע הקנדו (או איאיידו, או כל דבר אחר) של אדם יהיה מוצלח, לדעתי, זו התמדה.

בין אם מישהו כשרוני, נחמד, חכם, מוצלח, ועוד - ללא התמדה, הדברים הללו לא יקחו אותו רחוק.

רק האחד שגם אחרי עשרים שנה ואחרי חמישים שנה יגיע לאימון עם אותו ניצוץ בעיניים כפי שהגיע לאימון הראשון - רק הוא יגיע ל״פסגה״.

אסטרטג או חייל?

יצא לי לתהות בזמן האחרון האם אסטרטגיה נכנסת לתוך האימונים שלי ולתוך הקנדו.
כשאני אומר אסטרטגיה אני לא מתכוון לטקטיקה (אני אכתוב על זה בהמשך) אשר בוודאות נמצאת בכל קרב.
כמובן שאסטרטגיה, בראייתי, היא משהו שצריך ללוות אותנו כל הזמן, וצריך ללכת לפי האסטרטגיה שלנו כל הזמן.

אך בסופו של דבר, המקום היחיד בו ניתן לתכנן אסטרטגיה כלשהיא הוא בתחרות, וגם שם, כל קרב הוא בנפרד. אין מצבים בהם אסטרטגית לחימה כלשהיא תהיה עדיפה על אחרת מכיוון שבסיום הקרב נקוד קידה אחד לשני, נצא מהזירה, והקרב הבא יתחיל "מאפס".

אסטרטגיה טהורה. מתוך "שוֹגוּן 2"

אז האם לוחם הקנדו הוא חייל פשוט בז'רגון המיליטנטי? נהפוך הוא. לדעתי יש הרבה מאוד מקום לאסטרטגיה. כשזו מתבטאת בפעולות שאתה מבצע בזמן כל קרב וקרב, בזמן בין הקרבות, ואפילו באימונים מול אנשים אשר עלולים להתחרות מולך.

לדוגמה, לוחם קנדו אשר מבצע תקיפת דוֹ (מכה לפלג הגוף העליון) בצורה יותר טובה משאר המכות צריך להסתיר זאת, אפילו שהוא ינצח בקרב מהיר יותר אם יבצע זאת מיד בתחילת הקרב, עדיף לו לנסות תקיפות אחרות, למשוך קצת את הקרב, לבצע תקיפת דוֹ קצת פחות טוב פעם אחת, ואז כשהוא יבצע את התקיפה שבה הוא הכי טוב, לא יהיה ניתן לייחס לו זאת באופן חד משמעי, ובקרב הבא הוא יוכל להשתמש בה שוב.
כמובן שכאן מדובר רק אם היריב הוא בעל יכולת שקולה, אם הוא חזק ממך, אין סיבה להתמהמה.

אין פיתרון קסם, ואין דרך המלך כשזה מגיע לאסטרטגיה. אני בעצמי רק מגלה את הקונספט הזה כעת. אך מה שבטוח זה שכדי לנצח בתחרויות בהם התחרות היא קשה, יש לתכנן כל תנועה וכל קרב בדיקדוק.

הצהרה: ברור לי שאין המטרה באימון בקנדו היא לנצח בתחרויות, אך זהו חלק בלתי נפרד מהקנדו, ולהוציא את התחרות מהקנדו שקול ללהתאמן בקנדו רק עבור תחרות ולהוציא ממנו את כל האספקטים האחרים. ולכן יש להתייחס לתחרות באותה רצינות בה מתייחסים לטכניקה נכונה, עבודת רגליים נכונה, וכו'.

חשיבותם של סמינרים

כמו שכתבתי בסיום הרשומה הקודמת, הייתי בסוף השבוע האחרון בסמינר ומבחן דרגה בג'וֹדוֹ באיטליה.

רציתי לכתוב מעט על החשיבות של סמינרים להתקדמות שלנו.

• מפגש עם מורים בדרגה בכירה

הנקודה הראשונה היא המפגש עם מורים בכירים. בייחוד בארצנו הקטנה, שעדיין אין הרבה אנשים בעלי דרגות בכירות. המפגש עם בן אדם בדרגה בכירה, ברמה כמעט על-אנושית. תורמת המון להתקדמות שלנו. ניתן ללמוד מאנשים כאלה הרבה מאוד. הרבה פעמים הם גם ייראו אצלנו מקומות לשיפור שיכולים לשנות אותנו מקצה לקצה.

• אימון אינטנסיבי

הנקודה השנייה זה האימון האינטנסיבי. בייחוד בסמינרים בחו"ל, או במקומות רחוקים מהבית כאשר נשארים ללון במקום. אנו מקבלים חוויה אינטנסיבית של מספר ימים בהם אנחנו משקיעים את כל כולנו באימונים. יומיים-שלושה או אף יותר שבהם אנחנו אך ורק עוסקים באימון. החוויה והשיפור מדהימים.

• "מפגש בין תרבויות"

אנו זוכים לפגוש אנשים מדוֹג'וֹאִים אחרים, מארצות אחרות, עם סגנון אימון שונה, עם גישה אחרת, ועוד. הדבר הזה, מלבד ההנאה בלהכיר אנשים חדשים, מעשיר את האמנות שלנו ואת הראייה שלנו על הלחימה.

• מבחן או תחרות

בדרך כלל באירועים כאלה מתקיימים מבחני דרגה, או תחרות (תלוי על איזו אמנות מדובר) - עד כמה שהנצחון לא אמור לעניין אותנו, ושהדרגה לא אמורה לשנות לנו. זו הזדמנות טובה לבחון את ההתקדמות שלנו, בעיניים אובייקטיביות של השופטים או הבוחנים. להגיע, לנסות לתת את ה-100% שלנו (ומעט הלחץ שמתווסף רק מוסיף), ולקבל חוות דעת ממורים בכירים. האם התקדמנו ברמתנו, והאם אנחנו עומדים בציפיות שלנו מעצמנו.

ונתראה בסמינר הבא...

על קוצו של יוד

האימון בקנדו, איאיידו, ג'וֹדוֹ ושאר אמנויות לחימה כולל הרבה מאוד חזרות על אותה תנועה, במקרים מסוימים גם מבלי להבין לחלוטין את משמעות אותה תנועה.
"מדוע אני צריך לעשות כך, כאשר אני יכול לעשות אחרת?" תוהה התלמיד.
"כאשר מבצעים את הטכניקה הזו, זו האופציה העדיפה," יכול לענות המורה.
אך החברה כיום רוצה לראות כדי להאמין, לשמוע זה לפתיים. לפראיירים.

בהמשך הדרך, גם יכולים להגיע תיקונים קטנים בתנועה, דברים שנראים לנו מינוריים ולא משמעותיים.
"זה באמת משנה אם הרגל פונה לכיוון הזה או לכיוון ההוא?"
ובכן, מהנסיון שלי אני יכול לומר שזה משנה מאוד, התנועה נראית אחרת לגמרי. ולעתים קרובות הזווית הזו של היד, התנועה הזו של הרגל, הם אלה שמפרידים בין תנועה שתעבוד לבין תנועה ש"לא שווה כלום".
אך אמנות לחימה היא לא אמנות תנועה. יש משהו מאוד חשוב שקיים באמנות לחימה שהוא משמעותי הרבה יותר מטכניקה מושלמת. יש לדבר זה הרבה מאוד שמות, אני מעדיף להתייחס אליו בתור רוח לחימה. בזכות רוח לחימה גם לוחם (או צבא, לצורך העניין) פחות מנוסה ומיומן יכול לנצח יריב מיומן ממנו בהרבה.

מתוך "סמוראי 3: קרב באי גאנריו"

משמעות המילה היפנית שִינְקֶן (真剣) היא "חרב אמיתית", אך היום הוא מקבל לרוב משמעות פחות מילולית ויותר מטפורית. בעבר, דו-קרב אשר השתמשו בו עם חרבות אמיתיות היה קרב עד המוות, והתייחסו אליו ברצינות מלאה. המונח שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負) מקבל משמעות של לתת יחס לעשייה של קרב עד המוות. היחס שנותנים לעשייה כמצב של חיים ומוות מקרב את העשייה לשלמות בצורה שאין כמוה.
(מתוך הקדמת המתרגם של ספר חמשת הטבעות, מאת מִיָאמוֹטוֹ מוּסַאשִי, תורגם לאנגלית ע"י תומס קלירי)

היחס הזה של חיים ומוות בכל דבר היא משהו שאפשר לקחת איתנו לאימון בכל עשייה, וכך להעניק רוח לחימה לאימון, גם כאשר זהו אימון לבד, מול יריב דמיוני. ההרגשה שאנחנו נקבל לתנועה תהיה יותר אמיתית וההרגשה שנקרין כלפי חוץ כמובן תהיה אמיתית הרבה יותר.

הראה לי את המורה שלך, ואראה לך את עצמך

הרבה מאוד מתאמנים באמנויות לחימה "גדלים" להיות דומים למוריהם, לא רק בתנועה שלהם, אלא גם באופי וביחס שלהם לאמנות הלחימה בה הם מתאמנים. מורה אשר יתרכז יותר בפן הרוחני של האמנות, ופחות ישקיע בפן הלחימתי ישליך על תלמידיו את הריכוז הזה.

דבר זה גורם לי (ואני מניח שלתלמידים רבים אחרים) לתהות, האם מה שאנחנו לומדים נאמן למקור? או שמא כל כך הרבה מורים פירשו את הטכניקה לפי מה שעניין אותם שכבר איבדנו את הפוקוס האמיתי של האמנות?

לאחר שהקשבתי וקראתי הרבה אנשים חכמים ממני משוחחים על הנושא, אני החלטתי להיות במחנה האופטימי. 

לדעתי המורים ידעו מה הם הדברים החשובים לשמור בתוך האמנות, וגם ידעו מה להוסיף או מה להוריד. אפשר להסתכל לדוגמא על הסוּיוֹ-רְיוּ (水鷗流), בה הסוֹקֶה (宗家) התשיעי החליט להוסיף לתוך בית הספר כלי נשק נוסף - את הקוּסָארִיגַאמַה (鎖鎌). כנראה שסיבותיו היו נכונות. ולעומתו, ניתן להסתכל על הרבה מאוד בתי ספר שנולדו מבתי ספר אחרים, כמו לדוגמה על המוּסוֹ-שִינדֶן רְיוּ (夢想神伝流) שנולד מתוך הָאסֶגַאוּוַה אֶיישִין רְיוּ (長谷川英信流) ושמר לעצמו רק את הטכניקות שבראייתו היו רלוונטיות, ושינה אותן לפי תפיסתו.

מי אנחנו שנתווכח איתם?

החרב נשארה כמו שהיא

מורה טוב, בראייתי, הוא מורה שיודע למצוא את העיקר תמיד. ומורים אשר מתמקדמים בתפל ולא מתקדמים. ייאבדו במוקדם או במאוחר את תלמידיהם אשר יבינו שהם "עומדים במקום".

אני מאמין שכל המורים אשר העבירו את הידע של אמנויות הלחימה במשך הדורות היו מורים טובים. אם משהו השתנה מאיך שהוא היה בתקופת האֶדוֹ (江戸時代) כנראה שהייתה לכך סיבה. אנו יכולים לראות את זה באמנויות היד הריקה טוב מאוד, בעבר הרחוק יכלו להתאמן רק בקאטות על מנת ללמוד תנועות, כי לא היו רוצים לפצוע אחד את השני בזמן אימון. כיום יש מיגון, ולכן לצד הקאטות אשר מלמדות את התנועה, אפשר לתרגל את התנועה בסיטואציה יותר חיה ואמיתית.

בסופו של דבר, לדעתי, אמנות החרב והמקל שאנחנו לומדים היום הן הכי נכונות ומפותחות שיש, ולנסות לחפש מה היה לפני 400 שנים הוא ללא הועיל. אפשר להסתכל על הסיפור מהרשומה הראשונה שלי ולומר בוודאות שמה שאפשר ללמוד עם חרבות אמיתיות לא ניתן ללמוד עם חרבות מעץ. ואף אחד מאיתנו לא רוצה לסכן את החיים שלו כדי ללמוד.

ברגע שאתה מוצא מורה שאתה מאמין בו וב"תורה" אותה הוא מעביר, האמן בו עד הסוף, ולמד את דרכיו. לך בדרכו בלב שלבם, מותר להסתכל לצדדים ולבדוק אם אין דרך שמתאימה לך יותר, אבל לעולם אל תעמוד במקום.