נפש אחת, הזדמנות אחת

אִיצִ'י גוֹ אִיצִ'י אֶה (一期一会) הוא פתגם ביפנית אשר משמעותו המילולית היא "פעם אחת, פגישה אחת".

במקור הוא יוחס לטקס התה היפני אבל עם הזמן הוא קיבל משמעות גם עבור אמנויות לחימה.

איך אני מתייחס אליו?
כל תנועה וכל פעולה שאנחנו עושים צריכה לקבל את המשמעות הזו.
כל הנפה של החרב היא ההנפה החשובה ביותר בחיינו, לא תהיה לנו הזדמנות להניף את החרב שוב בפעם הזו.
כל תנועה של הגוף היא התנועה החשובה יותר בחיינו, לא תהיה לנו הזדמנות לנוע שוב בפעם הזו.
כל החלטה היא החשובה ביותר בחיינו, לא תהיה לנו הזדמנות לקבל החלטה שוב בפעם הזו.

מן הדברים ניתן לייחס את המשפט לתחרות או למבחן, אך גם באימוני היום-יום התפיסה הזו צריכה להתקיים. אנו צריכים להרגיל את עצמנו לאמץ את דרך החשיבה הזו בכל תנועה ובכל מחשבה שלנו. אם נבדיל בין שני המקרים, ייתכן כי בזמן שבו נרצה לחשוב כך, נחשוב אחרת.
תפיסה זו יכולה (ואף צריכה) גם לקחת בכל חלק של חיינו, ובכך לממש את המטרה שלנו באימון בקנדו ולפתח נפש נחושה.

חשיבותם של סמינרים

כמו שכתבתי בסיום הרשומה הקודמת, הייתי בסוף השבוע האחרון בסמינר ומבחן דרגה בג'וֹדוֹ באיטליה.

רציתי לכתוב מעט על החשיבות של סמינרים להתקדמות שלנו.

• מפגש עם מורים בדרגה בכירה

הנקודה הראשונה היא המפגש עם מורים בכירים. בייחוד בארצנו הקטנה, שעדיין אין הרבה אנשים בעלי דרגות בכירות. המפגש עם בן אדם בדרגה בכירה, ברמה כמעט על-אנושית. תורמת המון להתקדמות שלנו. ניתן ללמוד מאנשים כאלה הרבה מאוד. הרבה פעמים הם גם ייראו אצלנו מקומות לשיפור שיכולים לשנות אותנו מקצה לקצה.

• אימון אינטנסיבי

הנקודה השנייה זה האימון האינטנסיבי. בייחוד בסמינרים בחו"ל, או במקומות רחוקים מהבית כאשר נשארים ללון במקום. אנו מקבלים חוויה אינטנסיבית של מספר ימים בהם אנחנו משקיעים את כל כולנו באימונים. יומיים-שלושה או אף יותר שבהם אנחנו אך ורק עוסקים באימון. החוויה והשיפור מדהימים.

• "מפגש בין תרבויות"

אנו זוכים לפגוש אנשים מדוֹג'וֹאִים אחרים, מארצות אחרות, עם סגנון אימון שונה, עם גישה אחרת, ועוד. הדבר הזה, מלבד ההנאה בלהכיר אנשים חדשים, מעשיר את האמנות שלנו ואת הראייה שלנו על הלחימה.

• מבחן או תחרות

בדרך כלל באירועים כאלה מתקיימים מבחני דרגה, או תחרות (תלוי על איזו אמנות מדובר) - עד כמה שהנצחון לא אמור לעניין אותנו, ושהדרגה לא אמורה לשנות לנו. זו הזדמנות טובה לבחון את ההתקדמות שלנו, בעיניים אובייקטיביות של השופטים או הבוחנים. להגיע, לנסות לתת את ה-100% שלנו (ומעט הלחץ שמתווסף רק מוסיף), ולקבל חוות דעת ממורים בכירים. האם התקדמנו ברמתנו, והאם אנחנו עומדים בציפיות שלנו מעצמנו.

ונתראה בסמינר הבא...

קרב קנדו מול קיסר יפן לפני מלחמה"ע ה-2

היום החלטתי להמעיט במילים.

מצורף וידיאו של מוֹצִ'ידַה מוֹרִיצִ'י סֶנְסֵיי. האדם האחרון שקיבל דאן 10 בקנדו.

"חוסר" התנועה לאורך שלוש הדקות, וההתקפה ההחלטית בסוף, פשוט נפלאים.


הערה מנהלתית: הרשומה הבאה תתעכב מעט, מכיוון שאני נוסע לסמינר ומבחן בג'וֹדוֹ בחו"ל ואחזור בשבוע הבא.

על קוצו של יוד

האימון בקנדו, איאיידו, ג'וֹדוֹ ושאר אמנויות לחימה כולל הרבה מאוד חזרות על אותה תנועה, במקרים מסוימים גם מבלי להבין לחלוטין את משמעות אותה תנועה.
"מדוע אני צריך לעשות כך, כאשר אני יכול לעשות אחרת?" תוהה התלמיד.
"כאשר מבצעים את הטכניקה הזו, זו האופציה העדיפה," יכול לענות המורה.
אך החברה כיום רוצה לראות כדי להאמין, לשמוע זה לפתיים. לפראיירים.

בהמשך הדרך, גם יכולים להגיע תיקונים קטנים בתנועה, דברים שנראים לנו מינוריים ולא משמעותיים.
"זה באמת משנה אם הרגל פונה לכיוון הזה או לכיוון ההוא?"
ובכן, מהנסיון שלי אני יכול לומר שזה משנה מאוד, התנועה נראית אחרת לגמרי. ולעתים קרובות הזווית הזו של היד, התנועה הזו של הרגל, הם אלה שמפרידים בין תנועה שתעבוד לבין תנועה ש"לא שווה כלום".
אך אמנות לחימה היא לא אמנות תנועה. יש משהו מאוד חשוב שקיים באמנות לחימה שהוא משמעותי הרבה יותר מטכניקה מושלמת. יש לדבר זה הרבה מאוד שמות, אני מעדיף להתייחס אליו בתור רוח לחימה. בזכות רוח לחימה גם לוחם (או צבא, לצורך העניין) פחות מנוסה ומיומן יכול לנצח יריב מיומן ממנו בהרבה.

מתוך "סמוראי 3: קרב באי גאנריו"

משמעות המילה היפנית שִינְקֶן (真剣) היא "חרב אמיתית", אך היום הוא מקבל לרוב משמעות פחות מילולית ויותר מטפורית. בעבר, דו-קרב אשר השתמשו בו עם חרבות אמיתיות היה קרב עד המוות, והתייחסו אליו ברצינות מלאה. המונח שִינְקֵן שוֹבּוּ (真剣勝負) מקבל משמעות של לתת יחס לעשייה של קרב עד המוות. היחס שנותנים לעשייה כמצב של חיים ומוות מקרב את העשייה לשלמות בצורה שאין כמוה.
(מתוך הקדמת המתרגם של ספר חמשת הטבעות, מאת מִיָאמוֹטוֹ מוּסַאשִי, תורגם לאנגלית ע"י תומס קלירי)

היחס הזה של חיים ומוות בכל דבר היא משהו שאפשר לקחת איתנו לאימון בכל עשייה, וכך להעניק רוח לחימה לאימון, גם כאשר זהו אימון לבד, מול יריב דמיוני. ההרגשה שאנחנו נקבל לתנועה תהיה יותר אמיתית וההרגשה שנקרין כלפי חוץ כמובן תהיה אמיתית הרבה יותר.

הראה לי את המורה שלך, ואראה לך את עצמך

הרבה מאוד מתאמנים באמנויות לחימה "גדלים" להיות דומים למוריהם, לא רק בתנועה שלהם, אלא גם באופי וביחס שלהם לאמנות הלחימה בה הם מתאמנים. מורה אשר יתרכז יותר בפן הרוחני של האמנות, ופחות ישקיע בפן הלחימתי ישליך על תלמידיו את הריכוז הזה.

דבר זה גורם לי (ואני מניח שלתלמידים רבים אחרים) לתהות, האם מה שאנחנו לומדים נאמן למקור? או שמא כל כך הרבה מורים פירשו את הטכניקה לפי מה שעניין אותם שכבר איבדנו את הפוקוס האמיתי של האמנות?

לאחר שהקשבתי וקראתי הרבה אנשים חכמים ממני משוחחים על הנושא, אני החלטתי להיות במחנה האופטימי. 

לדעתי המורים ידעו מה הם הדברים החשובים לשמור בתוך האמנות, וגם ידעו מה להוסיף או מה להוריד. אפשר להסתכל לדוגמא על הסוּיוֹ-רְיוּ (水鷗流), בה הסוֹקֶה (宗家) התשיעי החליט להוסיף לתוך בית הספר כלי נשק נוסף - את הקוּסָארִיגַאמַה (鎖鎌). כנראה שסיבותיו היו נכונות. ולעומתו, ניתן להסתכל על הרבה מאוד בתי ספר שנולדו מבתי ספר אחרים, כמו לדוגמה על המוּסוֹ-שִינדֶן רְיוּ (夢想神伝流) שנולד מתוך הָאסֶגַאוּוַה אֶיישִין רְיוּ (長谷川英信流) ושמר לעצמו רק את הטכניקות שבראייתו היו רלוונטיות, ושינה אותן לפי תפיסתו.

מי אנחנו שנתווכח איתם?

החרב נשארה כמו שהיא

מורה טוב, בראייתי, הוא מורה שיודע למצוא את העיקר תמיד. ומורים אשר מתמקדמים בתפל ולא מתקדמים. ייאבדו במוקדם או במאוחר את תלמידיהם אשר יבינו שהם "עומדים במקום".

אני מאמין שכל המורים אשר העבירו את הידע של אמנויות הלחימה במשך הדורות היו מורים טובים. אם משהו השתנה מאיך שהוא היה בתקופת האֶדוֹ (江戸時代) כנראה שהייתה לכך סיבה. אנו יכולים לראות את זה באמנויות היד הריקה טוב מאוד, בעבר הרחוק יכלו להתאמן רק בקאטות על מנת ללמוד תנועות, כי לא היו רוצים לפצוע אחד את השני בזמן אימון. כיום יש מיגון, ולכן לצד הקאטות אשר מלמדות את התנועה, אפשר לתרגל את התנועה בסיטואציה יותר חיה ואמיתית.

בסופו של דבר, לדעתי, אמנות החרב והמקל שאנחנו לומדים היום הן הכי נכונות ומפותחות שיש, ולנסות לחפש מה היה לפני 400 שנים הוא ללא הועיל. אפשר להסתכל על הסיפור מהרשומה הראשונה שלי ולומר בוודאות שמה שאפשר ללמוד עם חרבות אמיתיות לא ניתן ללמוד עם חרבות מעץ. ואף אחד מאיתנו לא רוצה לסכן את החיים שלו כדי ללמוד.

ברגע שאתה מוצא מורה שאתה מאמין בו וב"תורה" אותה הוא מעביר, האמן בו עד הסוף, ולמד את דרכיו. לך בדרכו בלב שלבם, מותר להסתכל לצדדים ולבדוק אם אין דרך שמתאימה לך יותר, אבל לעולם אל תעמוד במקום.

קשה באימונים, קל בקרב

המשפט הזה שגור אצל כל אחד שמתאמן או מתכונן לקראת משהו, בין אם זה ללמוד לקראת בחינות הגמר, מתאמן בצבא לקראת פעילות מבצעית, או מתאמן בספורט לקראת תחרות. בקנדו אנחנו גם רואים את זה, ככל שמתאמנים יותר, התנועה נהיית שגורה בגוף, ובזמן תחרות - שִיאַיִי (試合), מה שהתאמנו עליו באימון מבוצע בקרב בצורה יותר טובה. בסופו של דבר, מי שמתאמן יותר - יצליח יותר, בין אם זה במבחן, בתחרות, או בכל דבר אחר.

רק אני והחרב

אך הדבר שונה באִיאַיִידוֹ. האימון באיאיידו הוא ללא יריב, וללא תחרות. האימון הוא אישי לחלוטין וללא שום יריב אמיתי, בין אם אתה מתחיל ובין אם אתה מתאמן 60 שנה. אז מה אנחנו שואפים להשיג דרך האימון באיאיידו, אם אין לנו יריב מוחשי שמולו אנחנו מתמודדים בתחרות?

ארגון הקנדו היפני הגדיר את מטרת האימון בקנדו במילים הבאות:

מטרות האימון בקנדו הן, לעצב את הגוף והמחשבה ולפתח נפש נחושה ודרך אימון נכון ומתמיד ניתן לשאוף לשיפור באומנות הקנדו, להחזיק בערכים של כבוד ואחווה, להזדהות עם האחר בכנות ותמיד לשאוף להתפתחות עצמית.דרך אלה האדם יוכל לאהוב את ארצו ואת החברה בא הוא חי, לתרות להפתחות תרבותית ולעודד שלום וקידמה בין כל התרבויות.

אני חושב שהמילים הללו נכונות מאוד גם עבור האיאיידו, אם לא אף יותר.

הרי בסופו של דבר, כל הלמידה של "החיתוך הזה... השליפה הזאת..." מתבצעת לא על מנת לחתוך איזה יריב שניתקל בו ברחוב, אלא על מנת לחתוך ולהתגבר על הערפל שמאפיל על המחשבה שלנו.

אליפות העולם ה-15 בקנדו - רשומה ראשונה בסדרה

החל משנת 1970 ההתאחדות הבינלאומית בקנדו החלה במסורת של תחרות בינלאומית בקנדו אשר מתרחשת אחת לשלוש שנים, כאשר המיקום נקבע ברוטציה בין שלושת האזורים המנהליים של ההתאחדות הבינלאומית - אסיה, אירופה, ואמריקה.
שנת 2012 מסמנת את אליפות העולם ה-15 במספר, אשר משתתפות בה 53 מדינות - אוסטריה, אוסטרליה, איטליה, איסלנד, אירלנד, אנדורה, אקוודור, ארגנטינה, ארובה, ארצות הברית, בולגריה, בלגיה, ברזיל, בריטניה, גרמניה, דנמרק, דרום אפריקה, הוואי, הולנד, הונג קונג, הונגריה, הרפובליקה הדומיניקנית, ונצואלה, טייוואן, יון, יפן, ישראל, לוקסמבורג, לטביה, ליטא, מונטנגרו, מלזיה, מקאו, מקסיקו, נורבגיה, ניו זילנד, סין, סינגפור, ספרד, סרביה, פולין, פורטוגל, פינלנד, צ'ילה, צ'כיה, צרפת, קוריאה, קנדה, רומניה, רוסיה, שוודיה, שוויץ ותאילנד.

האליפות הנוכחית תתקיים בעיר נוֹבַארַה שבאיטליה, לאחר שהקודמת התקיימה בברזיל. מה שאומר גם, למי שלא חזק בגיאוגרפיה - שהבאה תתרחש באסיה. האליפות הקודמת שהתרחשה באסיה התקיימה בטייוואן, מה שאומר שהבאה כנראה תתקיים ביפן!
בכל אופן, חזרה לאליפות הקרובה - האליפות תתקיים בין התאריכים 24-27 במאי, ועד אז יש לנו רק להתאמן ולהתכונן.
בסוף פברואר שמות המשתתפים יפורסמו, ואם יהיו שמות מעניינים (בייחוד בנבחרת היפנית), אני אפרסם רשומה נוספת בנושא.
למידע נוסף - האתר הרשמי של האליפות (באנגלית) http://www.15wkc-italy.org/